1. יום ג', היום השני למבצע, יונית לוי: "עברו עשרים וארבע שעות – איך יתכן שהחמאס עדיין יורה טילים"
ואותה שאלה חוזרת כל ערב…
2. יום ג' היום השני למבצע, ידיעות אחרונות: "זו מסתמנת כמלחמת התשה"
(כלומר אנחנו מאוכזבים שלא הצלחתם לגמור את זה ב-12 שעות), הרי ברור שזו מלחמת התשה שנמשכת בעשר חמש עשרה השנים האחרונות (לפחות מבחינת תושבי הדרום), ותימשך בשבועות הקרובים כאשר במקביל יאבדו השדרים והפרשנים את הסבלנות ויטענו "הציבור מאבד את הסבלנות"
3. יום ג', ידיעות אחרונות: "טיל תודעה על חדרה"
אתם יודעים (וגם אנחנו במערכת העיתון) שטיל כזה לא משנה למעשה כלום – אבל חייבים למצוא בכוח הישגים לחמאס וכשלונות לישראל, אחרת אנחנו לא עושים את עבודתנו העיתונאית.
4. יום ד', ידיעות אחרונות: "מנגד הגיב צה"ל במכת פתיחה מהוססת, מפוספסת ונטולת הפתעות"
נראה שבמצוקת המבצע נתנו למבקר התאטרון לכתוב פרשנות צבאית.
5. יום ד', ידיעות אחרונות: "חלאד משעל מאיים – אם הכיבוש לא יפסק – נירה על חיפה".
איום שהופך לנושא לדיון באולפני החדשות. אני מנסה להבין את האיום הנורא הזה, על גוש דן הם יורים, חמישה מליון אזרחים בטווח הטילים – אבל המחשבה על זה שהם יירו על חיפה צריכה לגרום לנו לפרוץ בבכי ולבקש הפסקת אש? ואחרי חיפה? מה אז? יאיימו לירות על עכו או על כרמיאל? אמא'לה!
6. יום ד', זהבה גלאון: "די לחיסולים, הנסיון מוכיח שכאשר מחסלים פעיל טרור בא במקומו מישהו גרוע יותר"
ואני אומר יש להחליף את המילה 'חיסול' במילה 'ויתור' ואת המילה 'מישהו' במילה 'דרישה'.
7. יום ה', נמל אשדוד הושבת בגיבוי ההסתדרות היות והעובדים חוששים (או במילים אחרות רוצים עוד המבורגר לצהריים),
אבל במקביל 200 נהגי משאיות ישראלים מובילים מזון ומים לרצועה תחת אש של ארגוני הטרור.
ואני שואל – איפה ההסתדרות כשצריך אותה? למה הם לא דואגים לבטיחות נהגי המשאיות ודורשים שכל עוד יש סכנה הם ישבתו? (ושלא ישתמע חלילה שאני נגד זה שאנחנו מספקים מזון ומים לצד בו אנחנו נלחמים כאילו מדובר במשחק מונופול ולא במלחמה)
8. יום ו' בבוקר, ידיעות אחרונות: (וכל המוסיף גורע) "המטחים הכבדים מרצועת עזה ממשיכים לגבות מחיר בישראל: אדם אחד נפצע הבוקר (יום ו')"
(ההדגשה במקור – מתאים יותר למצב בו אחרי חמישים הרוגים נהרגו עוד עשרה – טפו טפו טפו)
9. אוי ושכחנו לומר שאיך יתכן שכיפת ברזל לא מיירטת את כל הטילים או שיש לה התרעות שווא
(ואם תשאלו אותי אזי מדובר בפלא טכנולוגי הגובל בגאונות! – למרות שיש לי הרבה מה לומר על הגישה האסטרטגית של השקעה במיגון)
10. יום ה' אולפן חדשות 2:תמונות מתל אביב – תראו הרחובות ריקים
רוצה לומר הצליחו אנשי החמאס לעצור את העיר ללא הפסקה – אז מה? זו מלחמה לעזאזל…
11. אז מה התקשורת הישראלית רוצה:
– אפס הרוגים אזרחים בצד השני
– מבצע שיגמר תוך יום
– אפשרית פגיעה מסויימת באזרחים בצד הישראלי אבל בשום פנים ואופן לא פגיעה חלילה באזרחים
– רצוי – שיחות שלום שתתנהלנה במקביל כדי שאנו מאזן לא יפנה חלילה לבי הדין הבינלאומי (חשבתי לתומי שהיות והוא ראש ממשלת האחדות הפלסטינאית, ואחראי מתוקף כך לירי מכוון על אזרחים אז הוא אמור להיות בצד הנתבע ולא בצד התובע – אבל איפה הפרקליטות כשצריך אותה)
מסכנים הכתבים – אזרחים לא מתלהמים, מעט מאד נפגעים בצד הישראלי, עדין אין עליהום בין לאומי – מה עושים – איך נראה שהפסדנו.
כמה ימים היתה נמשכת מלחמת ששת הימים על 700 הרוגיה ו2500 הפצועים עם התקשורת של היום?
12.אז מי למעשה יקבע אם ישראל תנצח במערכה הזו או תפסיד? ראש הממשלה? שר הביטחון? הקבינט? הרמטכ"ל? – לא ולא, כפי שקרה במערכות הקודמות מי שיקבע יהיו רזי ברקאי, יעל דן, יונית לוי, אמנון אברמוביץ ואודי סגל. הם אלו שבהרמת גבה ברגע הנכון, שפת גוף תוקפנית בזמן שהמרואיין הוא חבר ממשלה בישראל, ואמפתית כהמדובר בדובר חמאסי על קן הטלפון מעזה, יקבעו שישראל הפסידה או יצאה בתקו בסיבוב הזה בלי קשר ממשי למציאות ולעובדות.
ואפשר לצפות את דוח המבקר שימליץ להעביר מתפקידם אי אלו אנשים בדרג מקבלי ההחלטות או בדרג הביצועי – אבל מי ימליץ להעביר מתפקידם את אותם כתבים ופרשנים שהם אלו שקובעים את תוצאת המלחמה היות ו
"perception is reality".
13. יום א' בבוקר, ידיעות אחרונות: "בעקבות ירי הרקטות לחברון: צה"ל יעביר הנחיות התגוננות לפלסטינים" (וכל המוסיף גורע)
14. וכמחווה לאבשלום קור – רגע של עברית. אני שומע וקורא פעמים רבות את הביטוי "מטח כבד". במקרים רבים מדובר ב3-4 רקטות. עכשיו אני מבין שעל ירי בודד צריך לומר "רקטה נורתה", והשלב הבא בכמות הוא "מטח" (לפי מילון אבן שושן, פרוש המילה "מטח" היא "יריה בבת אחת מכמה כלי נשק בני אותו הסוג". אז מה זה כמה כלי נשק? נניח שלושה?) אז מה ראוי להקרא מטח כבד? בוודאי שלא 2-3 רקטות. אולי 20-30.
אבל הביטוי "מטח כבד" מתאים הרבה יותר לכותרת אדומה עם רקע שחור.
15. וחייבים, פשוט חייבים, לדבר על הזוכה העיקרי (וכנראה היחידי) מארועי השבועיים האחרונים, הלא הוא עורך הדין רונאל פישר – מישהו זוכר?