צלצול בדלת.
בן הנוער יושב 100 ס"מ בקו אווירי. אין תגובה.
צלצול נוסף מלווה בדפיקה – התגובה שלו דומה לתגובתו של חתול כאשר קוראים בשמו – אולי תנועה עצלה של הראש, כמעט בלתי מורגשת.
לקח לי זמן להבין – כאשר מישהו מהחברים שלו או של אחותו בא – לעולם לא תהיה דפיקה בדלת. הם ידברו בטלפון והמארח או המארחת ירדו לפתוח את הדלת כדי למנוע כל אפשרות לאינטראקציה עם הקשישים המעצבנים שבמקרה גרים ומפריעים באותו הבית.
תופעה דומה מתרחשת כאשר המכשיר בלי המצלמה (נדמה לי שקוראים לזה טלפון קווי – כן יש לנו כזה) מצלצל.
זה לא קורה לעיתים קרובות, ובד"כ מדובר במוקד של חברת השמירה או במלקטת של המשלוח בסופר – וגם הפעם – אין תגובה. בין אדישות לחרשות.
וגם כאן – התובנה דומה – אף אחד שרלוונטי אליו או אליה לא יתקשר לקו הביתי (או יודע מה זה בכלל).
ובראיה הרחבה יותר – אם זה לא בשבילי למה שאטריח את יישותי הסרוחה בכדי לעשות פעולה?
ואני שואל את עצמי – כשל (נוסף) בחינוך? או תופעה אנטרופולוגית בין דורית שברגע זה כתבתי את התקציר לעבודת הדוקטורט שלי עליה.