קטגוריה: החיים

סנדי (שם בדוי) בת הטיפש עשרה רובצת על הספה מול הטלוויזיה, כפי שהיא עושה כבר חודש וחצי מאז התחיל החופש הגדול (כמובן רק בזמן שהיא ערה ובזמן שאינה עם חברות או במסיבות אל תוך הלילה).

אמא שלה מתחילה לשטוף את הבית לקראת ארוחת יום השישי. בת הטיפש עשרה מזהה את הפעילות וזעה באי נוחות. היא נזכרת איך כעסו עליה בכל עשרות הפעמים הקודמות בהן התעלמה ממה שקורה והמשיכה לבהות בטלוויזיה.

בחוסר רצון, ונהמות תסכול היא גוררת עצמה מהספה ואוחזת במגב. היא תגרוף את המים במשך 5 דקות ותחזור מותשת אל הטלוויזיה ואל הרשתות החברתיות.

היא רואה את המוני ההודעות החדשות מהחברה א' ששלחה לה הודעה 5 דקות קודם, ומשלא ענתה – שוב שלוש הודעות כעוסות בנוסח של "למה את מסננת אותי!".

סנדי ממהרת לענות – "לא יכולתי לדבר, ההורים שלי כל הזמן צועקים עלי, בסך הכל ניסיתי לראות טלוויזיה אבל אז הייתי צריכה לעזור לאמא שלי לשטוף את הבית בזמן שאחי לא עושה שום דבר. אני אומרת לך – האישה הזאת ממש חולת נקיון – שוטפת את הבית כמעט כל שבוע. לפעמים אני חושבת שאני לא שייכת למשפחה הזאת. רע לי."

ב' מתכתבת עם א' – "למה סנדי סיננה אותך?". א' עונה בהודעה מפורטת – "שוב הכריחו אותה לעזור בבית, כשהאחות שלה רואה טלוויזיה על הספה, נראה לי שהיא לא חלק מהמשפחה הזאת. אני חושבת שרע לה".

ג' מתכתבת עם ב' – "למה לא ענית לי קודם?". ב' עונה בהודעה מפורטת – "התכתבתי עם א'. היא התחרפנה מזה שסינדי מסננת אותה. סינדי – רע לה! האמא החורגת שלה כל הזמן צועקת עליה ומכריחה אותה לעשות דברים בבית כשהאחיות שלה לא נוקפות אצבע".

ג' מעלה פוסט – "סינדרעלה מסכנה, האמא החורגת שלה מכריחה אותה לעבוד כמו שיפחה בזמן שהאחיות שלה מבלות במסיבות כל הזמן".

האחים גרים (שלא יודעים לבטא את האות ע') רואים את הפוסט, ולוקחים עליו קרדיט.

היום זוגתי (שתחיה) התנפלה עלי בעצבים כי כששטפתי כלים לא ניקיתי את הלכלוך שהצטבר במסננת (וכל גבר נשוי יודע שהדבר חמור מאי שטיפת כלים). היא הוציאה עלי את זעמה במשך דקות ארוכות. זאת בעוד המתבגרים בבית משאירים ערמות כלים מלוכלכים (ולאו דווקא בכיור), פריטי לבוש מצחינים בכל מקום, לוקחים בהשאלה ולא מחזירים (להלן 'גונבים') מאיתנו את הסבונים, השמפו והמצעים (כדי שלא יצטרכו חלילה לכבס), ממלאים את הבית בחברים מוזרים ורעשניים, ובאופן כללי מתנהגים באנטיפתיות וזלזול.

מיד חשבתי על משטרת ישראל.

כאשר חמישה שוטרים תוקפים באקדח טייזר אזרח תשוש נפש, או נותנים קנס למי שחוצה כביש לא במעבר חציה (מנסיון 🙁 ) בעוד ההשתוללות בכבישי הדרום, הפשיעה החקלאית והפרוטקשן בצפון עוברים ללא תגובה.

"חכמה על חלשים!" צעקתי בלחש.

צלצול בדלת.

בן הנוער יושב 100 ס"מ בקו אווירי. אין תגובה.

צלצול נוסף מלווה בדפיקה – התגובה שלו דומה לתגובתו של חתול כאשר קוראים בשמו – אולי תנועה עצלה של הראש, כמעט בלתי מורגשת.

לקח לי זמן להבין – כאשר מישהו מהחברים שלו או של אחותו בא – לעולם לא תהיה דפיקה בדלת. הם ידברו בטלפון והמארח או המארחת ירדו לפתוח את הדלת כדי למנוע כל אפשרות לאינטראקציה עם הקשישים המעצבנים שבמקרה גרים ומפריעים באותו הבית.

תופעה דומה מתרחשת כאשר המכשיר בלי המצלמה (נדמה לי שקוראים לזה טלפון קווי – כן יש לנו כזה) מצלצל.

זה לא קורה לעיתים קרובות, ובד"כ מדובר במוקד של חברת השמירה או במלקטת של המשלוח בסופר – וגם הפעם – אין תגובה. בין אדישות לחרשות.

וגם כאן – התובנה דומה – אף אחד שרלוונטי אליו או אליה לא יתקשר לקו הביתי (או יודע מה זה בכלל).

ובראיה הרחבה יותר – אם זה לא בשבילי למה שאטריח את יישותי הסרוחה בכדי לעשות פעולה?

ואני שואל את עצמי – כשל (נוסף) בחינוך? או תופעה אנטרופולוגית בין דורית שברגע זה כתבתי את התקציר לעבודת הדוקטורט שלי עליה.

בימים מטורללים אלו, כאשר השיר השפן הקטן (או לפחות הפזמון שלו) יצא אל מחוץ לחוק, ומי ששר אותו מסתכן בלינץ (למעשה בסקילה כי אף אחד לא יעז להתקרב למרחק של פחות משני מטר), וכאשר מי שמשתעל בפרהסיה זוכה למבטים שהיו שמורים עד לאחרונה לפדופילים מורשעים המהלכים ברחוב במעיל ארוך, מצאתי לנכון לשתף בכמה הרהורים על המצב:

• אתם זוכרים את הסרט מדגסקר, כאשר אלכס האריה המורעב ראה בכל חיה ובפרט במורטי הזברה סטייק עסיסי, כך אני מרגיש בכל יציאה מהבית – כשכל אחד מההולכים מולי ברחוב הוא צלוחית פטרי רוחשת נגיפי קורונה מלאי עזוז – לא יודע איך זה אצלכם אבל אני פיזית מרגיש אותם נעזרים במחושים המוזרים שלהם בכדי לטפס לי על הרגל. ואגב הליכה ברחוב, שמתי לב שאנשים נמנעים מקשר עין, אולי הם חושבים שמבט במישהו אחר ממרחק של 5 מטר יגרום להידבקות, אבל יותר סביר שזה רק ביטוי של בושה – כמו שאלכס האריה התבייש בצורה שהוא ראה את מורטי הזברה – כך אנו מתביישים בזה שאנו רואים בכל אדם אחר כמצע גידול לנגיפים ולא כבן אדם.

• אני צופה בתדהמה (אבל בפה סגור ליתר בטחון) בזעקות השבר על הפגיעה בפרטיות כאשר הממשלה אישרה "במחטף לילי" לשב"כ לעקוב אחרי מיקום הטלפונים בכדי להתריע לאנשים שהם נדבקים פוטנציאליים. לעומת זאת כשאנחנו מקבלים הודעה מגוגל "איך היה בפונדק אסא" זה נראה לנו ממש מגניב. כלומר כשחברה מסחרית הרשומה באירלנד ואין עליה כל פיקוח עוקבת אחרי המיקום שלנו (וגם קוראת את ההודעות שאנחנו כותבים, בונה סרטונים מדליקים מהתמונות שצילמנו, מתעניינת ברשימת אנשי הקשר וכפי הנראה מנתחת את השיחות שאנחנו מנהלים), מאחסנת את המידע למשך 10 שנים ומוכרת אותו למפרסמים – זה ממש בסדר. אבל הגיוני לגמרי ששימוש במיקום שלנו בכדי להציל חיים הוא פגיעה חסרת מידה בפרטיות.
  במחשבה שניה, לו רק הממשלה היתה מפעילה שיקול דעת ובמקום להפעיל את השב"כ פשוט קונה מגוגל פרסום מבוסס מיקום, כך שבמקום לקבל הודעה מוויז – "קפה עדינה 2 דקות ממקומך" נקבל הודעה – "חולה קורונה מאומת נושף בעורפך".

• לאנשים לוקח זמן להסתגל למציאות החדשה. למשל כשזוגתי שתחיה (באמת שתחיה – אני לא שורד דקה עם הילדים המבודדים בבית) מכינה הזמנה מהסופר מול המחשב, הרי שהשאלה "תבדוק אם יש גבינה בולגרית במקרר" איננה רלוונטית יותר. השאלה הנכונה היא – "האם תהיה גבינה בולגרית במקרר בעוד עשרה ימים" (כשהמשלוח יגיע).

• רבים טוענים וכפי הנראה בצדק שמספר הנדבקים גדול ממה שמדווח. מפות המראות את מספר האנשים בבידוד מתעדכנות באינטרנט מדי יום. מאידך יש לי יסוד להניח שמספר האנשים הנמצאים בבידוד אינו משקף את המציאות. לראיה מאז שנסגרו בתי הספר יש גידול בלתי סביר במספר האנשים הנמצאים בבידוד והדעת נותנת שיש בינהם הורים שניכסו לעצמם קירבה שלא היתה לחולה קורונה רק בכדי להשאיר את בן/בת הזוג עם שלושה ילדים, כביסה, וארוחות בעוד הם "נאלצים" לראות נטפליקס במרתף ולקבל מגש של אוכל 3 פעמים ביום.

• ואיך יודעים שהעולם מתחיל להסתגל למציאות החדשה? שבמקום לקבל הודעות דוא"ל עם הצעות מחיר מפתות לכדורי ויאגרה (שמן הסתם הדבר המשותף להן ולדבר האמיתי הוא הצבע), אני מתחיל לקבל הצעות לערכות בדיקה לקורונה (שמן הסתם הדבר המשותף להן ולדבר האמיתי הוא הצבע) – החל מ-$7.5 ליחידות בודדות ועד ל $2.5 ליחידה בכמות של מיליון (המעוניינים מוזמנים לפנות אלי בפרטי).

לא תם ולא נשלם. המשך יבוא….

זה לקח כמעט חצי שנה,
תחילה, נגמר הדלק במכונית הראשונה.
אח"כ נגמר הדלק במכונית השניה ואמא נאלצה לנסוע לתחנת הדלק.
אח"כ הממיר של יס הפסיק להקליט חדשות, והסתבר שהדיסק שלו התמלא בתכניות.
כמה פעמים אפילו הלכתי לבית הספר ברגל.
אחרי חמישה חודשים התקשרו מהבנק לומר שהחשבון עוקל על ידי העיריה ומס הכנסה בשל חובות.
בלילה גילינו שהחשמל לבית נותק.
ואז הכתה בנו האמת –
אבא מת

מילים: ירון סופר, לחן: יאיר רוזנבלום, אפריל 2018
(נכתב כמחווה לטלפון החכם שנקרע באכזריות על ידי הרשויות מאימו הצעירה כשזו יצאה לטיול שנתי).

בחדרנו הקר
יש חפיץ* אחד מוזר
הוא מונח על השידה,
ולא עושה דבר.

מסכיו הכבויים
מכוסים באבק
כבר שבוע שלם
המטען – מנותק!

והוא מסרון אחד נושא עוד בשבבו
לצלם סלפי של איה כשתבוא,
על שבביו אותו יפיץ
לקהל העוקבים המעריץ.

והוא כבוי ומחכה לה,
כבר ימים חולם הוא שיזכה לה
סוללה חוסך ומצפה לה,
מתי כבר יגיע הלייק.

בחדרנו הקר
יש חפיץ אחד מוזר
הוא זרוק על הכרית,
ולא עושה דבר.

איש אינו בא לגלוש,
ואין איש מדבר
כבר שבוע שהוא
כלל אינו משדר.

והוא מסרון אחד נושא עוד בשבבו
לעדכן הסטטוס של איה כשתבוא,
להתכתב ביישומים
בהודעות ובאימוג'ים.

והוא כבוי ומחכה לה,
כבר ימים חולם הוא שיזכה לה
עדכונים מתקין ומצפה לה,
מתי כבר יגיע הקליק.

בנס ציונה ישנו
סים לגמרי לא מהיר,
שהוריד הרבה סרטים
בכל פינות העיר.

הוא מכיר כל יישום,
כל LogIn כל סיסמה,
הוא בחבילת הגלישה
כבר כמעט שנה.

והוא חולם שכמו שאת הסטורי העלה
יתקין גם סנאפצ'ט לנערה הצעירה,
על הגלקסי S4 אותו יריץ
מפורסמים להעריץ.

והוא כבוי ומחכה לה
כבר ימים חולם הוא שיזכה בה,
על הסיסמא מגן ומצפה לה,
מתי כבר תגיע הלום.

* חפיץ – גאדג'ט

לפני שלושה שבועות, זוגתי שתחייה נסעה לסוף שבוע בחו"ל עם חברות כדי "לטעון את המצברים". המצבר היה בטעינה ארבעה ימים וארבעה לילות – זמן ממושך לכל הדעות.

בבית הספר התיכון למדתי שאם שבוע אחרי שאתה טוען את המצבר הוא שוב ריק, יש בעיה או במטען או במצבר. אם לשפוט לפי הנעליים החדשות, החיוך הזחוח והמבט המצועף איתם היא חזרה מארוע הטעינה, לא היתה שום בעיה  עם המטען.

אם מסתכלים אחורנית על עשר השנים האחרונות, ככל שהילדים גדלים כך נדרש לטעון את המצבר לעיתים יותר ויותר קרובות, זה סימן מובהק לזה שהמצבר עומד להתפגרת. ואתם יודעים איך זה, המצבר מתפגר תמיד ביום גשם, כשאתם מאחרים לפגישה חשובה, או במקרה שלנו רגע לפני שצריך להסיע את שניהם לחוגים בשני הצדדים של העיר באותה השעה, להכין מאכל משפחתי לארוע של הכיתה, ו"להיות שם" בשביל הילד/ה כשהוא/היא "לוקח/ת אחריות" ו"מכינ/ה" את שיעורי הבית ב"עצמו/ה".

כולנו מכירים את התופעות שמאפינות מצבר לא טעון, קוצר רוח, מרירות, קרטוע, עשן שעלול לעלות מאזור המנוע – בקיצור – חוויית נסיעה לא נעימה ובעיקר מאד לא בטיחותית.

אז מה אני צריך לעשות עכשיו? האם הגיע הזמן להחליף מצבר?

ומה יהיה עם המצבר החדשה? איך היא תסתדר עם האתגרים הגדלים לנו בבית.

המשך תבוא …